רגישות כואבת 

רגישות כואבת

אני נזכר במשפטים שאבא שלי תמיד היה אומר לי שהייתי מפחד... "אין ממה לפחד! או,
"אל תחשוב על זה", "הכול שטויות" וכל מיני אמרות בריחה
למיניהם בשביל להרגיע אותי ולמנוע ממני לחוות פחד וכאב.

כילד גדלתי בבית עם מגירה מלאה בממתקים, אני ושלושת אחי הצעירים גדלנו עם קופסת ממתקים שהייתה
מתמלאת מדי שבוע מחדש, למרות שיותר נכון לומר, מדי יומיים, כן! היינו צרכני מתוקים
בכמויות מטורפות, היינו סוחרים בינינו בין הממתקים השונים, "טעמי" תמורת
"טוויסט", "ג'מייקה" תמורת "טורטית",
"רולו" וחטיפי קוקוס ורודים ומגעילים, שגם אותם חיסלנו בתאווה לעוד רגע מתוק.

אם שואלים אותי מה היו הרגעים המתוקים ביותר בחיי? בהחלט הייתי מצביע על אותה תקופת ילדות
עמוסת ממתקים, ניירות מכתבים, אוספי הבולים והמחקים וכל אותם חומרי גלם שמילאו את לבי.

אחד הזיכרונות הכואבים ביותר שלי כילד היה אותם מפגשים עם רופא השיניים, אותו התחלתי לבקר בגיל מאוד צעיר.

יום לפני כבר הייתי בחרדות נוראיות, וביום הטיפול הייתי בורח מהגן ומתחבא שאבא שלי לא ימצא אותי...  כל כך פחדתי ממנו, מהכאב, הייתי מחזיק את ידיות הכסא בכזה כוח ומתכונן לנורא מכל, ואבא שלי היה יושב לצד רופא השיניים במידה
ויצטרך להחזיק אותי.

עד היום אני זוכר את הרגעים של ההמתנה בתור, על הכיסא במרפאת השיניים, מייחל שהמטופל לפני לא
יצא או שהרופא יחליט שהוא הולך הביתה מוקדם ונאלץ לבטל את המשך הטיפולים.

אני זוכר את הישיבה על כסא הקצבים, את ההתרוממות הזו כלפי מעלה ומשענת הגב הנשכבת לאחור, את
המראה המסנוורת ואת רעש המקדחות השונות, וכמובן את הראש והלשון שנרדמו לאחר הטיפול בלי יכולת לדבר.

כן! קראו לו מריו, עולה חדש מארגנטינה ואימת ילדי הקיבוץ כולו, רק מלשמוע את הסיפורים שהסתובבו
בקיבוץ על "הטיפולים" שעשה היה מספיק בכדי לשלול לו את תעודת הרופא ולשלוח אותו חזרה לארגנטינה.

הדבר המענג בכל הסיפור היה תחושת ההקלה שלאחר הטיפול והידיעה שזה נגמר, למרות שהוא תמיד דאג
שאחזור לעוד טיפולים...  אבל הידיעה שזה
נגמר, פתיחת דלת המרפאה, השמיים הכחולים, וקופסת הממתקים בבית, הרגישה לי כמו
יציאה לעולם אחרי ריצוי עונש של שלושה מאסרי עולם לפחות.

מה גורם לנו להעריך כל כך את החופש? את העולם? את עצמנו?

האם זו תחושת ההתמודדות, שעמדנו מול משהו והתגברנו עליו? האם אלו "הפרסים" שאנו מעניקים לעצמנו, הפיצויים הרגשיים שלנו?

לגדול בביטחון מבחינתי היה לדעת שמותר לפחד, שפחד הוא חלק מהחיים ולא דבר שיש להיזהר ולהסתתר
ממנו, רגש נוסף ממכלול שלם של רגשות המרכיבים ומעצבים את מי שאנחנו.

אם הייתי יכול להחזיר את הגלגל ולבקש תיקון לדרך בה גדלתי, הייתי מבקש מאבא שלי שילמד אותי יותר
על פחד, שיאפשר לי לחוות אותו ולהבין שמותר וחשוב לפחד.

מאמא שלי הייתי מבקש יותר חום ואהבה, הייתי מוותר על כל האוספים והממתקים (חוץ מהג'מייקה)
בשביל חיבוקים, נישוקים, תשומת לב, ורגישות...

אבל כנראה שחסכים עוברים בתורשה, שיעור על פחד עובר מההורים לילדים, ושאין את היכולת הרגשית
ללמד, השיעור נלמד בצורה כואבת בשלב מאוחר יותר בחיים.

לא משנה כמה אנחנו או ההורים שלנו רגישים, בשביל ללמד שיעור על כאב צריך לעבור אותו בעצמך, וגם
אז לא תמיד מועבר השיעור, במיוחד אם מי שחווה אותו חושב שזהו דבר נורא שיש להימנע
ממנו.

בעולם בו ערכים רגשיים ננטשים לטובת מציאות חומרית קיומית, כן, החינוך של
כולנו דוגל במצוינות מספרית, פסיכומטרי, בגרות, תואר ראשון שני שלישי, דוקטורים
פרופסורים קציני צבא, כנפיים ועוד סמלים רבים אחרים, מערכת חינוך המתחרה בציונים
בינלאומיים במתמטיקה או כל מקצוע אחר, אין פלא שאסור לפחד!!! כל בעלי האותות יגנו
עלינו, הם בעלי הכוח, הידע, והתבונה! אז אל תפחד, כי יש מי שישמור.

אני מסתכל על העולם שלנו, מתבונן, ורואה כמה אמצעי בריחה יצרנו לעצמנו בשביל לא להרגיש,

ממתקים בכל הצבעים והטעמים, טלוויזיות, מחשבים, זריקות וכדורים, צעצועים, עולם צעקני מהיר
ומרעיש, רק שלא נשמע את מה שיש להרגיש, שחס וחלילה לא נסמוך רק על הלב, שהוא בעצם
סתם איזה משאבה שמספקת דם לכל הגוף ויכולה להפסיק לעבוד בכל רגע.

ממשיכים לשכלל ולהתעלל בעצמנו, במודעות כואבת, אבל מי יכול לעצור את כל זה אם לא אנחנו!

אבל איך עושים את זה לכל הרוחות?!

קודם כל רואים את הדברים כמו שהם ומרגישים את הנכונות שבהם, זהו השלב הראשון.

שמסומם מבין שהוא מסומם הוא נכנס לתוכנית גמילה, צריך להודות באמת.

התוצאה בעתיד...

אנשים מתעוררים ונהיים רגישים לעצמם ולאחרים, לוקחים אחריות על מעשיהם ומביאים לתוצאות המשפרות את חיי כולנו.

אנשים המסתכלים אחד לשני בעיניים, אומרים שלום, מחייכים, משתפים ועוזרים אחד לשני,
כואבים את כאבו של האחר, ושותפים ביצירה מאוחדת של הבראה רגשית וחמלה אנושית של הבריאה כולה.

הדבר הראשון שיש לעשות, הוא להיכנס לאותם מרכזי בריאות הנפש וללמוד מאותם אנשים משהו על תבונה ורגישות.